<h1>ספר התרומות שער ז' חלק ב'</h1>
<h2>דף לח:</h2>
גם יש לברר אם צריך שיודה ממין הטענה שתובעין ממנו. על זה גרסינן בפרק שבועת הדיינין [ל"ח ע"ב] הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור, ואע"פ שהוא מודה מקצת. כיצד שש מעה כסף בכסף הלויתיך, אין לך בידי אלא פרוטה פטור, שהרי הוא תבעו כסף והודה לו בפרוטה שהוא נחשת. ליטרא זהב הלויתיך, אין לך אלא ליטרא כסף פטור. וכן אם אמר לו עשרה דנרין מצריות במעות ממש הלויתיך, והוא אומר לא היו אלא עשרים צוריות פטור, דמה שטענו לא הודה לו. והני מילי דקאמר ליה דוקא, אבל טוענו בסתם שש מעה כסף או מצריות ולא פירש דבריו, מסתמא שוה קאמר והוי הודאה ממין הטענה, וכדאסיקנא בגמרא [שבועות ל"ט ע"ב] דשתי כסף וכולה מתניתין שוה משמע אליבא דרב, דהילכתא כותיה. והני מילי בתביעת הלואה, אבל בתביעת פקדון, דוקא קאמר ופטור, דמה שטענו לא הודה לו. וכן פסק ה"ר משה בפקדון [טוען פ"ג ה"ח]. וכן האומר לחבירו כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור.
<h2>דף לט:</h2>
ועדיין יש לברר כי בענין מודה מקצת צריך שיודה בפרוטה או יותר מפרוטה ויכפור בשתי מעין של כסף או יותר. וכיצד, הרי שאמר לו שתי מעין ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, חייב, שהרי תבעו בשתי מעין וכפרן והודה לו בפרוטה, אבל אם השיבו אין לך בידי אלא שתי פרוטות, פטור משבועת התורה, מפני שכפר בפחות משתי מעין. וכן אם אמר לו מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חצי פרוטה פטור, שכל המודה בפחות משוה פרוטה כאלו לא הודה כלום. והכי גרסינן לה פרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב], הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ואמרינן בגמרא אמר רב כפירת טענה שתי כסף. פירוש, צריך שיטעננו שתי מעין ופרוטה ויכפור בשתי מעין, דהיינו שתי כסף. ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף. פירוש, אין צריך שיטעננו אלא שתי כסף והוא יכפור מהן פרוטה או יודה לו בפרוטה מהם. וכתב הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב, דהא אתא ר' חייא [שם מ' ע"א] לסיועיה, דקתני סלע לי בידך, אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב. אלמא צריך שיכפור לו שתי כסף, אבל אם כפר לו שתי כסף חסר מעה פטור. שתי כסף ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה חייב. אלמא כרב קיימא לן. ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדת עד אחד, אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר ואמר אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו בידו, חייב. וכדאיתא פרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א] דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ובמשקל כסף הפרוטה וכסף שתי מעין, כתבתי בזה דעת הרב אבן מיגש ז"ל בספרי הנקרא זכרונות. והרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ג ה"ב] כתב שפרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי, ושתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק. וכן נראה כדבריו.
וכן אם אמר לו כור חטים [לי בידך] והודה לו בשעורים פטור, ור"ג מחייב. ולית הלכתא כותיה, דכרבנן קיימא לן, דהא תניא [שבועות ל"ט ע"ב] כי כתיב כי הוא זה חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. וגרסינן בבא קמא [ל"ה ע"ב] דמאי פטור פטור אף מדמי שעורים, שכיון שהתובע לא תבעו בשעורים ותבעו בחטים, הוה ליה כאילו אמר ליה התובע יודע אני שאין לי בידך שעורים, והוה ליה כאומר לחבירו בבית דין מנה לך בידי ואמר לו האחר אין לי בידך, שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והוה ליה כאומר לחבירו כתבתי ונתתי לך שדה פלוני, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, דאמרינן בגיטין בפרק השולח [מ' ע"ב] דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך אם תפס התובע דמי השעורים שהודה לו, אין מוציאין מידו. וראיתנו מההיא דגרסינן בפרק המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ומקשינן תנינא חדא זימנא. ומתרץ אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטים וחייב בדמי שעורים, קמ"ל שפטור אף מדמי שעורים. ותו גרסינן התם היו שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראיה. ודיקינן הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, ואמאי חטים ושעורים נינהו, ומשנינן ראוי ליטול ואין לו. ומקשינן והא תניא הרי זה משלם קטן מן הגדול ולגדול מן הקטן, ומשנינן הכא במאי עסיקינן בדתפס. הנה בררנו מזה שפטור אף מדמי שעורים ושהתפיסה מועלת לו. ומסתברא שאע"פ שהעדים מעידים על השעורים, פטור אף מדמי שעורים, וטעמא דמילתא שכבר הודה שאינו חייב לו שעורים והודאת בעל דין כמאה עדים דאמי, וכדלעיל, והנה הוא כמכחיש עדיו. וראיתנו בזה, דהא קא מקשו [ב"ק ל"ה ע"ב] על משנת היו שנים אחד גדול וכו', אמאי חטים ושעורים נינהו, והתם בדאיכא סהדי דחד מניהו אזיק קא מיירי, דאי בדליכא סהדי כלל, כיון דקיימא לן דפלגא נזקא קנסא, הוה ליה כמודה בקנס ופטור, אלא ודאי דאיכא סהדי דחד אזיק ולא ידעי הי מיניהו קא מיירי, ואעפ"כ דאית לן למימר מקטן מיהא ליחייב, דינינן המוציא מחבירו עליו הראיה, משום דאמרינן הודאת בעל דין שהודה דלאו קטן אזיק, אע"פ שיש עדים דקטן מיהא אזיק פטור, והא נמי דכותה דינינן. וכתב הר"א בר"ד ז"ל שלא אמרו פטור משעורים אלא כשאומר הנתבע אחר שהודה בשעורים, אין לך אצלי לא חטים ולא שעורים ומצחק הייתי בך, אבל אם עמד בשעורים חייב בשעורים. אלה הם דבריו. ומסתברא כההיא דלעיל שהוא כמודה שאין לו עליו שעורים, וההיא דגיטין [מ' ע"ב] מוכח הכי, [כדלעיל].
<h2>דף מ.</h2>
ובענין הודאה ממין הטענה מצינו שנשאל הראב"ד ז"ל ראובן תבע לשמעון מאה דנרין ממטבע פלונית ושמעון הודה לו ממטבע אחר, אם הוא מודה מקצת או לא. והשיב, בודאי אם מכר לו מכר או נתן לו סחורה והעמידה עליו במעות כך וכך דינרין וראובן טען כי במנה מלגוריש העמדתי עליך, ושמעון טוען לא כי אלא במנה ויאניש, באמת זהו מודה מקצת, והיינו הוא דאמרינן בטוענו בדינר מטבעות. וכדאמרינן בשבועות [מ' ע"א] דינר זהב יש לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב, שהכל מין מטבע אחד הוא. ואוקמה ר' אלעזר בטוענו בדינר מטבעות, וכי קאמר דינר זהב לי בידך, לאו דינר זהב דוקא, אלא הכי קאמר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב, שנמצא שטען עליו גוף המטבעות דוקא, ואמר ליה הנתבע אין לך בידי מטבעות בדינר זהב אבל יש לך בידי מטבעות בדינר כסף, ומה הם המטבעות, טריסית ופונדיון ופרוטה, וזהו הנקרא מודה מקצת, שהרי הודה במקצת הטענה של המטבעות שטוענו. והכא נמי מודה מקצת נקרא. אבל אם טענו בהלואה ואמר לו מנה פלוני חזק הלויתיך וזה אומר לא הלוית לי כי אם מטבע פלוני חלוש, אין זה מודה מקצת, וזו אינה צריכה לפנים שהוא כחטים ושעורים, ע"כ. גם נשאל הר"א בר' דוד ז"ל היכא שטענו בחוב עצמו והודה לו בחוב אביו, אי דאמי לטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן, דהוי מודה מקצת, או לא. תשובה, לא דאמי ובודאי ליכא הודאה במקצת, ודוק ותשכח בפירוש הרב אבן מגש ז"ל שכתב, טעמא דמודה מקצת משום דאין מעיז פניו הוא. והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע ליה בחטים ושעורים ואודי ליה בחד מניהו, דהוה ליה בשעת ההודאה מודה מקצת וכופר במקצת, אבל היכא דאודי ליה מקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה, מי איכא למימר דהודאתו משום דאין מעיז פניו הוא, והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי. והרבה ראיות אחרות כתב בפירושיו.
ועדיין יש לברר כי בענין מודה מקצת צריך שיודה בפרוטה או יותר מפרוטה ויכפור בשתי מעין של כסף או יותר. וכיצד, הרי שאמר לו שתי מעין ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, חייב, שהרי תבעו בשתי מעין וכפרן והודה לו בפרוטה, אבל אם השיבו אין לך בידי אלא שתי פרוטות, פטור משבועת התורה, מפני שכפר בפחות משתי מעין. וכן אם אמר לו מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חצי פרוטה פטור, שכל המודה בפחות משוה פרוטה כאלו לא הודה כלום. והכי גרסינן לה פרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב], הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ואמרינן בגמרא אמר רב כפירת טענה שתי כסף. פירוש, צריך שיטעננו שתי מעין ופרוטה ויכפור בשתי מעין, דהיינו שתי כסף. ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף. פירוש, אין צריך שיטעננו אלא שתי כסף והוא יכפור מהן פרוטה או יודה לו בפרוטה מהם. וכתב הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב, דהא אתא ר' חייא [שם מ' ע"א] לסיועיה, דקתני סלע לי בידך, אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב. אלמא צריך שיכפור לו שתי כסף, אבל אם כפר לו שתי כסף חסר מעה פטור. שתי כסף ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה חייב. אלמא כרב קיימא לן. ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדת עד אחד, אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר ואמר אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו בידו, חייב. וכדאיתא פרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א] דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ובמשקל כסף הפרוטה וכסף שתי מעין, כתבתי בזה דעת הרב אבן מיגש ז"ל בספרי הנקרא זכרונות. והרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ג ה"ב] כתב שפרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי, ושתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק. וכן נראה כדבריו.
<h2>דף מ:</h2>
ודע שלא יבא שבועת התורה של מודה מקצת לעולם בטענת תביעת שטר, וכגון שתבעו מנה בשטר ומנה על פה, ולא מבעיא אם הודה על פה וכפר בשטר שאין כאן שבועה, שהרי משלם מה שהודה ועל שטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול, אלא אפילו הודה לו מה שבשטר וכפר על על פה, אין זה נשבע שבועת התורה, דשטרות כפירת שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן, כדגרסינן בפרק קמא דבבא מציעה [ד' ע"ב] תנו רבנן שטר שכתוב בו סלעין דנרין. פירוש סלעין או דנרין ואין בו סך המנין, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. וכתב הרב אלפסי ז"ל דהילכתא כותיה, דקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, וכי פליג ר' שמעון בן אלעזר עליה, דוקא היכא דאמר ליה שלש, משום דלגבי שלש כמאן דליכא שטרא דמי, דהא אין משמעותו אלא שנים, אבל היכא דאמר שנים אפילו ר' שמעון מודה דפטור, דלאו הודאה היא מאי דאודי ודמי הא להילך. ועוד דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות, ואין נשבעין עליהן. גם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו, שמעינן מהכא דהיכא דאמר ליה לחבריה מנה לי בידך חמשין מיניהו בהדין שטרא וחמשין על פה ואמר ליה אידך דבשטרא אית לך גבאי אבל דעל פה לית לך גבאי, דמשלם ליה חמשין ונשבע היסת ומפטר, שאין זה נקרא מודה מקצת, דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות ותנן טענו כלים וקרקעות, בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים, הודה במקצת קרקעות פטור. פירוש, אם טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו פטור משבועת התורה, דהא אין נשבעין על הקרקעות, אך ישבע היסת, כי אין ליפטר מהסת אף על תביעת קרקע. ובזה מצינו שנשאל הראב"ד ז"ל אם נתחייב שבועה דאוריתא על הקרקעות שבחוצה לארץ, מפני שהגאונים שעברו היו מטילין שבועה על הקרקע שבחוצה לארץ מפני שעומד לימכר. והשיב להם שאין נשבעין על הקרקעות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא היסת שנשבעין עליהן. ומי שכתב דכמטלטלי דאמי סמך על מאי דגרסינן בערכין [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפום בדיתא וכו' ומתרצינן התם לא קשיא כאן במקרקעי כאן במטלטלי, והא מעשה דהוא בפום בדיתא במקרקעי נמי הוה. ומשנינן מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו. זאת היתה ראיתם. ולא היא, דלא דמי ענין חרמין להא מילתא, דשדה דחרמין שאני שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, דיליף לה משדה אחוזה, מה התם אין דינו אלא בארץ אף שדה חרמין אין דינו אלא בארץ, הילכך כמטלטלי דארץ ישראל דאמי להא מילתא, אבל לענין שבועה ואונאה מקרקעי נינהו, דהא ליתנהו מטלטלי, ולא חזינא לרבוותא דווקאני דשוו פלוגתא ביניהו לא לענין שבועה ולא לענין אונאה. מיהו היסת משביעין עליהו, ע"כ. אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתן עם הקרקעות, מתוך שנשבע על מקצת הכלים שכפר, נשבע אף על הקרקעות, שהכל טענה אחת היא. וכדגרסינן התם [ב"מ ד' ע"ב, שבועות מ' ע"ב] הא קמ"ל הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות, ומקשינן מאי קמ"ל זוקקין, תנינא זוקקין את הנכסים שאין להם אחריות עם הנכסים שיש להן אחריות לישבע, ומשנינן הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. וממה שכתבנו למעלה בשם הרב אלפסי ז"ל יש מוכיח שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו באחד מהן, דמקרי מודה מקצת ואע"ג דלא הלוהו בפעם אחת, שהרי הרב ז"ל לא פטרו אלא משום דהוי שטר שיעבוד קרקע, אבל משום דלא הוי ההלואה בחד זימנא לא פטר ליה.
וכן הטוען את חבירו מלא עשר כדין של שמן הלויתיך או הפקדתיך, והלה משיבו הקנקנים יש לך בידי בלבד פטור, דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה. אבל אם אמר לו עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך והלה הודה לו בקנקנים חייב, דמסתמא שמן וקנקנים בכלל טענה זו, והוי ממין הטענה וחייב. וכן אם אמר לו עשרה כדי שמן יש לי אצלך והלה הודה לו בקנקנים חייב, דיש בלשון תביעתו שמן וקנקנים ומודה מקצת הטענה נקרא וחייב, דקיימא לן כאדמון. כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות [ק"ח ע"ב], דאמר רבא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך, שמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה. עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך, שמן וקנקנים קא טעין ליה, כי פליגי היכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך, אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ושמן והוה ליה כמודה מקצת הטענה וישבע. וכתב הרב ז"ל בהלכותיו דקיימא לן בהא כאדמון, דהלכה בהא כמותו בזה וכיוצא בו, וקא שאיל בגמ' כיוצא בו דאדמון [מאי היא], הא דאמרינן בשבועות [מ' ע"ב] טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב. וכן הילכתא.
ויש לברר לוה שהודה מעצמו מה הוא. על זה גרסינן במסכת שבועות [מ"ב ע"א] פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. ואוקימנא בגדול הבא בטענת אביו וכו'. משם למדנו כי יש פעמים שהוא מודה מקצת ולא ישבע שבועות התורה, וכיצד כגון שלא היו תובעין אותו כלום אלא שבא הוא מעצמו ואמר לו מנה לך בידי ופרעתיך מחצה, והמלוה לא היה זכור כלל שזה חייב לו כלום, הרי זה פטור מכל שבועה, ואף מהיסת, שאין זה אלא כמשיב אבדה. וכדאוקימנא לההיא דקתני פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, בגדול הבא בטענת אביו. ובשער המיוחד [ל"ו] לדין יורש שתובע חוב מורישו או שנתבע בחוב מורישו, שם נאריך בדינו. אבל לוה המודה מקצת בלתי תובע, לית דין ולית דיין שמשיב אבדה הוא ופטור. וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל בפירושו, דשבועת התורה ושבועה דעד אחד מחמת טענה קא אתיאן. ועדין יש לבאר לוה שאמר למלוה מעצמו מנה לך בידי ופרעתיך מחצה, השיבו המלוה לא הייתי נזכר אך הזכרתני ונזכרתי שהלויתיך מנה וזכורני שלא פרעתי לי מהם, מי אמרינן מודה מקצת הוא ונשבע, דהוה ליה כההיא דגיטין [נ"א ע"א] שני שורין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרתו לי, הרי זה נשבע. והכא מאי נשבע או לא. ובזה השיב לי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, זו בידנו היא שאין מודה מקצת חייב אלא כשקדמה תביעה להודאה, ואפילו בנזכר מעצמו כגון שהודה לו בחמשין ואמר לו הלה מנה שלם אתה חייב לי פטור, כדאמרינן [שבועות מ' ע"ב] טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם כמודה פטור. דשמעת מינה שאע"פ שהשלים דבריו ונמצאת טענתו חטים ושעורים, והודאה באחד מהן, פטור, משום דבעינן טענה שלימה ואחר כך הודאה במקצת. ולשון חכמים נמי כך הוא, מודה מקצת הטענה. וכן כתב הרב אבן מגש בפירושיו, ועיקר הוא. ואל יטעוך מקצת נסחאות שכתוב בהן בפרק הניזקין שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן, והלה אומר לא החזרת לי. דהתם כיון שטוען שני שורים מצאת לי, כטוענו שלא החזרתם לי דמי, ע"כ. וכן אם הודה במקצת במציאה כגון ההיא דר' יצחק דשני כיסין קשורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, אינו נשבע, דליתה לדר' יצחק. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [גזילה ספי"ג], [וזה לשונו] המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואפילו מצא מציאה וטען בעל הכיס שני כיסין קשורין מצאת הרי זה לא ישבע, ע"כ.
עד עתה דברנו כשתובעו חטים והוא משיבו שעורים, אבל אם טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן, הרי זו הודאה ממין הטענה וחייב. וכן פסק רב נחמן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ואמר רב ענן אמר שמואל [שם ע"ב] טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים. כלומר, שמהר דבריו לשתק התובע שלא ישלים תביעתו והערים כדי לפטור עצמו משבועת התורה. אם כמערים חייב ואם כמתכוין, כלומר, שעשה הודאתו כמתכוין להודות לפי תומו מה שיש לו אצלו, הרי זה פטור, דהוה ליה מה שטענו לא הודה לו ופטור. וכן הלכתא. וכן אם אמר לו התובע כור חטים יש לי בידך, אמר לו הנתבע כן, חזר ואמר לו כור שעורים יש לי בידך, אמר לו אין לך בידי שעורים, הרי זה פטור, ואין זה מודה מקצת עד שיאמר לו בבת אחת כור חטים וכור שעורים יש לי בידך, וכן כל כיוצא בזה. וכן סברת הרב אבן מגש ז"ל, דכיון דהודה לו בחטים קודם שיתבענו בשעורים, נמצאת אותה הודאה שאינה באה על הודאה במקצת, וטענת שעורים טענה אחריתי היא בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה. והרבה ראיות כתב בזה בפירושיו. וכתב הרב ר' משה ז"ל שאם טען חטים יש לי בידך, והוא משיבו איני יודע אם שעורים או חטים אני חייב לך, הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים, וכן כל כיוצא בזה. ועל מה שפסק שמשלם שעורים יש להקשות מיהא דגרסינן בפרק המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] דקתני אילימא דקאמר ניזק בריא וקאמר מזיק שמא. פר"ש שמא גדול הזיק שמא קטן הזיק. אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. דאלמא אפילו בא בשמא הנתבע, אפילו הכי פטור מדמי שעורים. ואולי בבא לצאת ידי שמים כתב דבריו.
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
ודע והבן כי כל זה שפסקנו שצריך לכפור בשתי כסף ולהודות בפרוטה, לא נאמר אלא כשתבעו כסף או מיני סחורה ופירות, שמשערין דמיהן עד שיהא כפירה בשווי שתי כסף והודאה בשוה פרוטה, אבל אם תבעו כלים, אין משערין את דמיהן, ואפילו היו עשרה כלים בפרוטה ותבעו שנים והודה באחד מהן חייב. וכן אם טענו כסף וכלי וכפר בכסף והודה הכלי, אם הכפירה עולה לשתי מעין חייב, ואע"פ שהכלי שמודה אינו שוה פרוטה. ואם הודה הכסף וכפר הכלי, אם עלה הודאת הכסף לפרוטה אע"פ שהכלי שכופר אינו עולה לשתי מעין חייב. וכדגרסינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב] אמר רב ענן אמר שמואל טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לכך יצאו כלים למה שהן. וכן הלכה.
ועדות בקנין כשטר דמי, ואי אמר ליה חמשין לך בקנין ואידך בלא קנין והודה לו במאי דהוי בקנין וכפר באידך, מסתברא דמשתבע היסת ומפטר. ודוקא דאיכא סהדי דמסהדי בההוא קנין, או דמקיים ליה לשטריה דתבע ליה ממקום אחר, כגון משאר שטרות או מפי עדים, אבל אם הודה הלוה מפיו שכן הוא שהוא כתבו, הא קימא לן דצריך לקיימו, והוה ליה כתביעה דעל פה ונשבע כשאר מודה מקצת. וכן אם מודה הלוה בקנין, אחר שאין עדים מעידין עליו, נשבע כשאר מודה מקצת בתביעה דעל פה. וכן כתב הרב אבן מגש בפרק יש נוחלין [קכ"ח ע"ב] על המוציא שטר חוב על חבירו [והוא אומר לא נפרעתי כלום] ולוה אומר פרעתיך מחצה, ועדים מעידין אותו שפרעו כולו. [ואמרינן עלה נשבע הלוה וגובה המלוה מחצה. וכתב בזה], נקטינן מינה לענין דינא דלא אמרינן דשטרא הוי כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהן, אלא היכא דאיכא שטרא בודאי, אבל היכא דליכא שטרא בודאי מיהו אמר מלוה דשטרא הוה ליה וארכס, אע"ג דאודי ליה דכתב ליה שטרא, אי נמי מודה ליה דקנה מיניה בההוא ממונא בקנין, דסתם קנין לכתיבה עומד, כי קא מודה ליה השתא במקצת וכפר במקצת, אי נמי אמר ליה פרעתיך מחצה, כיון דהשתא מיהא הא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי ליה בההיא קנין, לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות היא אלא כפירת תביעה דעל פה היא ונשבע עליה, דהא היכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בהאי שטרא וקא מודה ליה לוה דאישתייר ליה מההוא שטרא פלגא, דהויא ליה הודאה וכפירה בהאי שטרא, ואפילו הכי כיון דבהאי שטרא לא מחיבין ליה בי דינא, דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא היא, אמרינן עלה נשבע הלוה אההוא פלגא דכפר ולא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא, וכל שכן היכא דלא אודי ליה לוה בשטרא ולא בקנין, דאע"ג דמלוה טעין דשטרא הוה ליה ואירכס, אי אודי ליה לוה במקצת וכפר במקצת, אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה בההוא ממונא ולוה אומר לא היו דברים מעולם, תביעה דעל פה היא, ומשתבע שבועה דאוריתא, ע"כ. ומסתברא שאם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו ואע"פ שהוחזק בבית דין, אם הודה במקצת אותו שטר וכפר במקצתו, נשבע עליו שפרעו מחצה, אם אין בו נאמנות. וכן אם תבעו מנה על פה ומנה בכתיבת ידו שהוציא עליו מקויימת, והודה בכתיבת ידו וכפר בעל פה, או שכפר בכתב ידו וטען שפרעו והודה בעל פה, בכל זה נקרא מודה מקצת, שאין לומר שתביעת שטר הוא כפירת שעבוד קרקעות, אלא בשטר שיפה כחו לטרוף בו מן המשועבדין, אבל זה שאין טורפין בו מן המשועבדין כלל, וכמו שאנו עתידין לפרש בשער המיוחד לדין זה [שער י"ג], הלכך אין כפירתו שיעבוד קרקע, והויא ליה כתביעה דעל פה ונשבעין עליה. ואם מסרו לאותו כתב יד למלוה בפני עדים, שטורף מן המשועבדין, אין נשבעין עליו. וכן הסכימו הראשונים ז"ל.
<h2>דף מב.</h2>
ויש לברר לוה שהודה מעצמו מה הוא. על זה גרסינן במסכת שבועות [מ"ב ע"א] פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. ואוקימנא בגדול הבא בטענת אביו וכו'. משם למדנו כי יש פעמים שהוא מודה מקצת ולא ישבע שבועות התורה, וכיצד כגון שלא היו תובעין אותו כלום אלא שבא הוא מעצמו ואמר לו מנה לך בידי ופרעתיך מחצה, והמלוה לא היה זכור כלל שזה חייב לו כלום, הרי זה פטור מכל שבועה, ואף מהיסת, שאין זה אלא כמשיב אבדה. וכדאוקימנא לההיא דקתני פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, בגדול הבא בטענת אביו. ובשער המיוחד [ל"ו] לדין יורש שתובע חוב מורישו או שנתבע בחוב מורישו, שם נאריך בדינו. אבל לוה המודה מקצת בלתי תובע, לית דין ולית דיין שמשיב אבדה הוא ופטור. וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל בפירושו, דשבועת התורה ושבועה דעד אחד מחמת טענה קא אתיאן. ועדין יש לבאר לוה שאמר למלוה מעצמו מנה לך בידי ופרעתיך מחצה, השיבו המלוה לא הייתי נזכר אך הזכרתני ונזכרתי שהלויתיך מנה וזכורני שלא פרעתי לי מהם, מי אמרינן מודה מקצת הוא ונשבע, דהוה ליה כההיא דגיטין [נ"א ע"א] שני שורין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרתו לי, הרי זה נשבע. והכא מאי נשבע או לא. ובזה השיב לי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, זו בידנו היא שאין מודה מקצת חייב אלא כשקדמה תביעה להודאה, ואפילו בנזכר מעצמו כגון שהודה לו בחמשין ואמר לו הלה מנה שלם אתה חייב לי פטור, כדאמרינן [שבועות מ' ע"ב] טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם כמודה פטור. דשמעת מינה שאע"פ שהשלים דבריו ונמצאת טענתו חטים ושעורים, והודאה באחד מהן, פטור, משום דבעינן טענה שלימה ואחר כך הודאה במקצת. ולשון חכמים נמי כך הוא, מודה מקצת הטענה. וכן כתב הרב אבן מגש בפירושיו, ועיקר הוא. ואל יטעוך מקצת נסחאות שכתוב בהן בפרק הניזקין שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן, והלה אומר לא החזרת לי. דהתם כיון שטוען שני שורים מצאת לי, כטוענו שלא החזרתם לי דמי, ע"כ. וכן אם הודה במקצת במציאה כגון ההיא דר' יצחק דשני כיסין קשורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, אינו נשבע, דליתה לדר' יצחק. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [גזילה ספי"ג], [וזה לשונו] המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואפילו מצא מציאה וטען בעל הכיס שני כיסין קשורין מצאת הרי זה לא ישבע, ע"כ.
<h2>דף מב:</h2>
וכן צריך שיטעון לו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה באחת מהן. ונפקא לן מכסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכן לימנות. מכאן אמרו כל טענה במדה וכו'. והכי גרסינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] דתנן בית מלא פירות מסרתי לך והלה אומר איני יודע מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. ואוקמה רבא בגמרא דאפילו אמר בית זה אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה. פירוש, לאו למימרא דסבר רבא דבית זה לא הוי תביעת מדה, דודאי בית זה כיון דמידע ידיע שיעוריה תביעת מדה היא, אלא בא להשמיענו דאע"ג דאמר בית [זה] שהוא תביעת מדה, אם הנתבע משיבו מה שהנחת אתה נוטל ואינו משיבו דבר שבמדה פטור. הלכך צריך שיאמר לו בית זה מלא מסרתי לך, והוא שישיב לו עד החלון ובזה חייב. וכן אם אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמשים, או שטוענו מאה דנרין מסרתי לך, לא מסרת לי אלא צרור של דנרין ולא מנית אותם בפני ואיני יודע מה היה בו ומה שהנחת אתה נוטל פטור. וכן אם אמר לו בית מלא תבואה מסרתי לך, בלא זה, והלה אומר לא מסרת לי אלא עשרה כורין, או שאמר לו עשרה כורין מסרתי לך והלה אומר איני יודע כמה הן שהרי לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור. וכמו שהוא דין זה בפקדון כך הוא בהלואה, שלא יתחייב בתורת מודה מקצת עד שיודה לו שהלוהו דבר שבמדה ושבמשקל ויטעון ממנו כמו כן דבר שבמדה ושבמשקל. אבל מכל מקום בכל אלו לא ינצל משבועת היסת כתקנתא דרב נחמן. ודע כי בענין בית מלא פירות, לדעת המפרשים דהילך נקרא בכל מקום שהן בעין, לא תמצא בטענתו חיוב שבועה עד דאמר ליה בית זה מלא או עד הזיז, ופחתו מחמת שהורקבו בפשיעתך, והלה משיבו עד החלון היו ופיחתו בפשיעתי ובעינא לשלומי לך. ואי לא מוקמת לה הכי, קשיא דהא הילך הוא. וכבר כתבנו זה למעלה בדין הילך.
<h2>דף מג.</h2>
וענין הילך יש לפרשו אם צריך לתת לו מה שאומר ממנו הילך מיד ליד בפני הבית דין, או אם די לו במשכון, או אם מספיק אם הם בתיבתו שיכול לומר לו בא וקחם משם. ובזה דעת ה"ר זרחיה ז"ל דהילך נקרא אע"ג דקאי באגמא. ודייק לה מההיא דשלש פרות [ב"מ ה' ע"א], דקאמר וחדא מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך, דלאו הילך הוא. הא איתה ולא מתה אע"ג דאצטריך לאיתויי מאגמא, כמאן דתפיס ליה אידך דמי והילך נקרא. השיבו הר"א ז"ל כי דברי תרדא שכח, דאמרינן בהגוזל [ב"ק ק"ה ע"ב] כי תניא ההיא דפטור בדאמר ליה הילך, כי קאמינא דחייב דקיימא באגם דאיכא למימר אלו מגניב. אלמא דלא קרי הילך אלא אם כן נתן מיד ליד. ועוד הקשה עליו מיהא דאמרינן [שבועות מ"ב ע"ב] בית שהוא מלא פירות מסרתי לך וכו' מה שהנחת אתה נוטל, פטור. ואמרינן עלה, טעמא דאמר ליה בית סתם שאינו טוענו דבר שבמדה, אבל כשטוען בית זה עד הזיז דידיע טענתו חייב שבועה, דמודה מקצת הוא, ולדבריו הואיל ואיתנהו להנהו פירי [בעין] הילך הוא. אלמא דהילך לא מקרי אלא כשנותנו מידו לידו. השיבו הרב ז"ל דהכא במאי עסקינן שהרקיבו הפירות בפשיעה, דמחייב לשלומי דמיהון, דלאו הילך הוא. השיבו הרב ז"ל תינח בית מלא פירות, כים מלא מעות מאי איכא למימר, דהא ליכא שיכות דהרקבה גביהו. והאריכו בזה בספר הריבות. וכתב הרב בעל התוספות, הספרים שגרסתן [ב"מ ד' ע"א] כיון דקא מודה ליה בגויהו כמאן דנקיט להו דאמי. זאת הגירסא היא בפקדון שלא ניתן להוצאה והוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא, כמו שפר"ש ז"ל שלשון הילך שלא הוציאם ועדיין הם בעין, כלומר שלך הם בכל מקום שהם. ובספרים דגרסי כמאן דנקיט להו מלוה [דמי, צריך לפרש שעתה כשאומר לו הילך, פורע לו כלו מידו לידו, והוי כמאן דנקט להו מלוה] מעיקרא קודם שהודה הלוה אותם, והוה ליה כמי שלא הודה לו כלום, ע"כ. גם הרב ר' משה ז"ל בספרו, לשון נתנו מיד נקט.
ודע והבן כי יש דברים שאין ההודאה נראת כממין הטענה ונקרא מודה מקצת, וכיצד, אמר לו מנורה גדולה יש לי בידך, אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור. ואם תאמר לחייב משום דיכול לגוררה עד שתחזור קטנה. הא ליתה, דבקומתה וברוחבה אינו יכול למעטה אלא אם כן ריתכה ויעשנה מתחלתה עד שנמצאת אותה מנורה מנורה אחרת, ולפיכך פטור, שהרי המנורה שהודה בה אחרת היא, ומה שטענו לא הודה לו. אבל אם אמר לו מנורה בת עשר ליטרין לי בידך והודה לו במנורה בת חמש ליטרין חייב, שאף זה נקרא ממין הטענה, שאותה מנורה עצמה שתובעו בה יכול לגררה ולחסר משקלה ולהעמידה על חמש ליטרין. והכי איתה לטעמא בפרק שבועת הדיינין.
אבל אם טענו אזור גדול והשיבו אזור קטן פטור, שמה שטענו לא הודה לו, משום דאזור גדול אי אפשר לחתוך ממנו ולהחזירו אזור קטן, שהרי בגד תפור הוא, ואם בא להחזירו קטן ולהוציא ממנו מטלית אי אפשר לו לעשות כן אלא אם כן קורעו ותופרו עד [שנמצא] אזור אחר, והוה ליה מה שטענו לא הודה לו. אי נמי אזור אית ליה כרכשתא בראשו וחתכו, נמצא מתחדש כאלו הוא אחר. אבל אם טענו יריעה בת עשר אמה והודה לו ביריעה של חמש אמה, חייב לישבע כדין שאר מודה מקצת, מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על חמש.
